פרויקטים
הסדרות "פנתרים שחורים" ו"שקוף" מוקדשות לכבודה של הצלמת, האוצרת והאמנית יהודית מצקל ז"ל , אשר בחוכמה רבה ידעה כיצד למקד את הזרקור על מקומות של חושך ואפלולית.
.למרבה הצער, היא לא זכתה לחיות כדי לחזות בתערוכה שהחלה לאצור
.תודה מיוחדת לעדי ברנדה, אשר הובילה את חזונה קדימה
פנתרים שחורים בישראל
הפנתרים השחורים בישראל
הפנתרים השחורים היו תנועת מחאה ישראלית של בני הדור השני לעולים יהודים ממדינות המזרח התיכון. הם היו מן הארגונים הראשונים בישראל שפעלו למען צדק חברתי עבור יהודי המזרח. סעדיה מרציאנו, ממקימי התנועה, בחר בשם "הפנתרים השחורים" בשנת 1971, כאשר אנג'לה דייוויס, מהפנתרים השחורים האפרו־אמריקאים, הגיעה לביקור בישראל ונפגשה עם מרציאנו – וזה אימץ את השם. לעיתים מכנים אותם גם "הפנתרים השחורים הישראלים" כדי להבחין בינם לבין הקבוצה האפרו־אמריקאית.
ראשית דרכה של התנועה הייתה בתחילת שנת 1971 בשכונת מוסררה בירושלים, כתגובה לאפליה נגד יהודי המזרח, שלדבריהם התקיימה מאז הקמת המדינה. הפנתרים השחורים סברו כי אפליה זו באה לידי ביטוי ביחס השונה של הממסד האשכנזי לעולים מברית המועצות. מייסדי התנועה מחו על "התעלמות הממסד מן הבעיות החברתיות הקשות", וביקשו להיאבק למען עתיד אחר.
סדרת הצילומים כוללת את מייסדי תנועת "הפנתרים השחורים" ואת אלה שצמחו לצדם באותה שכונה.
הצלם אבשלום לוי גדל לצד הפעילים של תנועת הפנתרים השחורים.
שקופות
"דלת התקווה"
נוסד על ידי דייב פיקט. נוצרי אמריקאי, שהקים מקלט בתחנה המרכזית הישנה עבור זונות, משתמשות בסמים ונשים חסרות בית
מקלט שבו יוכלו לנוח, למצוא ארוחה, בגדים, וחשוב מכל, הפוגה מרחובותיה המלוכלכים של דרום תל אביב
סדרה זו נוצרה בשנת 2008. היא נמשכה שישה חודשים. היא צולמה בשחור-לבן ונצבעה בצבע ידנית
.הסדרה מוקדשת לנערה יפה שכבר אינה איתנו
שורדים
סדרת דיוקנאות של ניצולי שואה, שנוכחותם עצמה מסמנת אותם כאחד העדים החיים האחרונים לזוועות שהתרחשו באירופה. הדיוקנאות מודפסים בשחור-לבן, כאילו הם כבר שייכים לארכיון נשכח. לצד דיוקנאות אלה מופיעים כמה תצלומי צבע של חדרי מגורים ריקים - חללים בהם התגוררו חלק מהיושבים. חדרים אלה, המופשטים מנוכחותם, מהדהדים גם זיכרון וגם היעדרות בו זמנית. הסדרה מציעה מבט רב-שכבתי אל המתח השברירי בין זיכרון לשכחה: הדיוקן נושא את עדות החיים, בעוד שחללי הפנים הצבעוניים והריקים מסמנים את חלוף הזמן ואת חוסר הוודאות של היעדרות.
קשב
?הפרעת קשב וריכוז שלי
כיצד נראית הפרעת קשב וריכוז לעין המתבונן? האם ניתן ללכוד אותה בתמונה ויזואלית אחת - תצלום המעביר מחשבות מפוזרות, שפע של פרטים המתפרצים מכל עבר, תנועה מתמדת וחוסר שקט פנימי?
האם העדשה יכולה לחשוף את הציפורים הרבות המרחפות בו זמנית בתוך התודעה, את רעשי המעבר, את הקפיצה האינסופית בין נקודות מוקד משתנות?
תצלום כזה לא בהכרח יציג דמות אחת ברורה, אלא שכבות של רסיסים, טשטושים, רסיסי אור המחלחלים מבעד לסדקים - ניסיון להפוך את הבלתי נראה למוחשי.
בסדרה זו, ניסיתי לתרגם ולגלם את הרגשות והתחושות שלי באמצעות צילום, ונתתי צורה למה שלעתים קרובות כל כך נשאר חבוי בפנים.
חצר אחורית
הוא מסע חזותי אל המרחבים האינטימיים המקיפים את האמנית, וחושף את הדרכים שבהן החברה הישראלית מתמודדת - או נכשלת - עם סביבתה הקרובה. הסדרה מעמידה בניגוד בין החצרות החיצוניות והחללים ההיקפיים לבין פנים הבתים, תוך הדגשת הזנחה של ההיקף הקרוב. בתוך הזנחה זו עולה אסתטיקה ייחודית ומורכבת, שבה נטישה וחומריות יומיומית מתכנסות. העבודה מהדהדת עם התפיסה היפנית של וואבי-סאבי, המוצאת יופי בחולף, בלא מושלם ובארעיות - איכויות המתגלות אפילו בתוך המרחבים המוזנחים והמוזנחים של חיי היומיום. תצלומים אלה מזמינים את הצופים להתבוננות עמוקה ביחסים בין אנשים למקום, בין החברה לסביבתה, וחושפים כיצד יופי יכול לצוץ דווקא בפינות המוזנחות ביותר.
M מחפש את
“מחפש את M” היא סדרת תצלומים הפועלת כמרחב חזותי של העלאת המודחק ושל התגלמות ה"רפאי". הדמויות המטושטשות הנוכחות בצילומים אינן מתפקדות כישויות ממשיות אלא כרוחות־צל – מופעים של "החפץ הרפאי" במובנו הדרידיאני, שוכן־ביניים בין היעדר לנוכחות, בין זיכרון לשכחה.
החללים התעשייתיים הנטושים מתפקדים לא רק כאתרים פיזיים של עזובה אלא כמטאפורה לנפש המסוכסכת; נוף שבו הרדוף והשולי מוצאים לעצמם הדהוד חזותי. הצילומים בצבעים חריגים, כמעט "לא טבעיים", יוצרים אסתטיקה של אי־נחת ומטשטשים את הגבול בין ממשי למדומיין, בין תיעוד לפנטזיה.
הנערה הצעירה, כדמות־צל חוזרת, מגלמת את התשוקה ואת החרדה, את האיום ואת הפיתוי – והיא מביאה עמה את מה שפרויד כינה החזרה של המודחק. נוכחותה הרפאית חושפת את המרחב המצולם כאתר של חקירה פסיכואנליטית ושל עימות מתמשך עם מה שנמחק מהשיח החברתי והקולקטיבי.
כך, "מחפש את M" מבקשת לשרטט את מפת הרפאים של החברה הישראלית: המקומות בהם ההיסטוריה מתעקשת להופיע מחדש, הפצעים שאינם נרפאים, והדמויות שנשארות תלויות בין עבר להווה – עדות לשוליות, לזיכרון ולשדים הפועלים בלב התרבות.
M היא אחותי ז״ל
מעגלי קפה
מעגלי קפה- מציגה 13 פורטרטים רעיוניים של אנשים הנכנסים לטקס שתיית הקפה, שבו המעשה היומיומי מתהפך לטקסי המזכיר את אמנות קריאת הספל ה – tasseography
הסדרה מתמקדת בצומת העדין שבין ריטואל חברתי, אמונה, פולקלור ואמונות תפלות, ומדגימה כיצד פעולות יומיומיות, לכאורה פשוטות, עשויות להפוך לכלי של משמעות וזיכרון תרבותי משותף. בטקסים הקטנים הללו, ולעיתים דרך אמונות תפלות או סימנים נסתרים, מתגלות שאלות על גורל, מזל וממד הזמן הרוחני שבחיי היום־יום.
באמצעות מבטים מדודים ותנועות אינטימיות, הסדרה מזמינה את הצופה להרהור על הדרכים שבהן מעשים אנושיים פשוטים הופכים לסמלים, וכיצד קהילה, אמונה, אמונות תפלות ונרטיב משתלבים זה בזה גם ברגעים הקטנים ביותר של חיי היומיום – ומגלים את העומק והעושר שבפשטות היומיומית.
פורטרט עצמי
דיוקן עצמי
סדרה זו של פורטרטים מתאפיינת בנוכחותו של האמן בתוך כל דימוי, כאשר גופו ודמותו של המצולם משמשים מדיום לדיוקן עצמי רב־שכבתי. כל תצלום חורג מייצוג חיצוני בלבד, והופך למראה של זהות, מצבי נפש ותנאים פסיכולוגיים משתנים. בדרך זו נוצרת שפה חזותית שבה מיטשטש הגבול בין הסובייקט למצולם, והפורטרט הופך למרחב של חקירה אינטימית והתבוננות עצמית.
הסדרה בוחנת את יחסי הגומלין בין השתקפות לזהות, את הדואליות שבין מופע חיצוני לעולם פנימי, ואת הפוטנציאל של הפורטרט לשמש ככלי לחקירה תרבותית, פסיכולוגית ואסתטית גם יחד.
רישומים
בשנים האחרונות כל פרויקט שאני יוצר מלווה בסדרת רישומי פחם, הנחרטים ישירות באמצעות תנועת אצבעותיי על פני הדף. אלה אינם הערות שוליים לצילומים, ולא תוספת טכנית, אלא פעולה מקבילה – נשימה נוספת של היצירה עצמה.
בעוד שהמצלמה לוכדת את פני השטח בדיוק קר ומדוד, הפחם חושף את המגע הגולמי: מריחת קצה האצבע, מחיקה, שארית עיקשת המתנגדת לשליטה. כל רישום נושא בתוכו את המאמץ, את חלוף הזמן, את החומריות של הנוכחות – חותם המרגיש חי.
הצילום והרישום מתקיימים זה לצד זה: הצילום מביט החוצה, בעוד שהרישום פונה פנימה. יחד הם פותחים מרחב של דיאלוג בין החולף לנצחי, בין גוף לרוח, בין מיידיות להרהור מתמשך.