פלורנטין סוף יוני 2021
במסגרת הפרויקט הגדול שאני עסוק בו עכשיו, אני מוצא את התמונה הזו מבר המצווה שלי ולצידי אחי הג'וקר ברגע קסום.
חיים מפוטו גליה היה צלם אמן ואדם מקסים שהיה מוזמן אלינו לצילומים לכל אירוע חשוב, ובפורים היינו הולכים אליו כל הילדים בליווי ההורים להצטלם, אני חושב שכשראיתי את התמונות אצלו תלויות בחדרון חושך הפצפון כבר אז התפתחה אלי האהבה לקסם הזה שכדי לקבל את התוצר הסופי נדרש ידע רב ותהליכים מדויקים, היום בקליק של ילד יוצאת תמונה, האם נגמרה הסבלנות ופג הקסם?
עודכן: 3 ביוני 2021
נושאים חברתיים תמיד העסיקו אותי, זמן רב עבר מאז שהתגבשה בי ההחלטה לצלם חומרים לסרט תעודי בנושא קרוב לליבי, הפנתרים השחורים. שכונת מוסררה של שנות ה-70 הייתה תוססת ובוערת, באותם ימים, כילד שגדל בצילם של אותם חברים מתנועת הפנתרים השחורים, לא הבנתי את משמעות המילה מחאה חברתית.
למרות שאני כבר יודע מראש שזו הולכת להיות דרך חתחתים שאינה קלה כלל, ומאחר והחלטתי לבצע הכל בעצמי, אני משכנע את עצמי מידי בוקר שזו דרכי והיא הנכונה עבורי משלב פיתוח הרעיון דרך סדרה של תסריטים שכולם מתגבשים אצלי בראש תוך כדי הליכה במסע לא ידוע, המשך בהפקה, בימוי, צילום,תאורה ועריכה.
אחת הסיבות לכך שאני מבצע הכל לבד היא חופש חשיבה וחופש יצירתי. מה גם שעד שאני מצליח להסביר את עצמי לאיש צוות כבר ביצעתי את המהלך.
הרעיון הוא סרט תעודי בנושא זהות ישראלית במישורים מקבילים המהלך הוא לבצע סדרה של סרטים קצרים וטריילרים מתוך חומרים טריים שצולמו, היעד כמובן הוא סרט מוגמר אולם כאחד שמכיר את הביטוי שנפוץ בעולם הקולנוע שמי שלא עשה סרט ראשון עד גיל 28 ספק רב אם יעשה בגיל יותר מאוחר, ומי שכתב זאת מכיר כנראה את הרעב והדרייב העצום שיש בגיל צעיר. היום ממקום של שלווה והרבה ידע שהצטבר החלטתי לחוות את הדרך בתחנות קצרות בהשראת אחד הפרקים מספרו של פאולו קואלו 'יומנו של מכשף'.
הדרייב ליצירה מגיע אצלי ממקום של רצון עז לסגירת מעגל עם נושאים שמרתקים אותי ומעוררים אצלי תהיות ושאלות שאני מחפש להם מענה.
עכשיו לקראת סיום הסרטון השני אני מתחיל להרגיש מעט רוח גבית מתגובות של קבוצות מיקוד ואנשים שדעתם חשובה לי.
הסרטון השני מבוסס על טקסט שראובן אברג'ל ממיסדי תנועת הפנתרים השחורים כתב לי בספר האמן שלי 'שטח הפקר' הטקסט נקרא ג'נטריפיקציה.
ג'נטריפיקציה / עילות היא חדירה של מעמד בינוני גבוה לאיזורים מוחלשים של בני המעמד הנמוך, תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה ודחיקת האוכלוסייה המקורית.
מחקרים מעידים על כך כי התהליך יכול להתפתח באופן ספונטני מלמטה, על ידי האזרחים באופן בלתי מתוכנן או מלמעלה בעידוד הרשויות המקומיות.
אני מצרף כאן את הטקסט במלואו ומספר צילומי מסך מהסרטון שנמצא בשלבי עריכה סופיים.
(ג'נטריפיקציה)
מוסררה מון אמור אהבה ממבט ראשון.
סוף מלחמת השחרור.
עיי חורבות, בניינים נטושים, גדרות תיל, מחסומי בטון.
על קו התפר שטח הפקר ממוקש ומנגד לגיונר תופס עמדה.
מאות רבות של משפחות שנטשו את האוהלים במעברות ובאו לשכונה מתוך ייאוש ומצוקה, "אלעייז אהבל" - הנזקק נאלץ להתפשר.
"רב הנסתר על הגלוי". ידעתי, כאן תהייה חתונה עם כלה עזובה לבין מחזר מיואש, הכלה המיועדת נראתה איום ונורא, כמו אישה שחרב עליה עולמה וננטשה בחיפזון ע"י מאהבה.
ברוב תוגתה הסתירה את יופייה.
חפוית ראש עמדה לה כמתאבלת, בסחבות בלויים וקרועים, כאילו אמרה להרחיק מעליה מחזרים בפוטנציה.
הייתה לי תחושה עמוקה שהולך להתפתח כאן רומן עמוק בין מחזר מאוהב, ילד מעברה מצפון אפריקה לבין מוסררה השכונה שננטשה ע"י אהובה.
שעה שעה יום יום טיילתי בשכונה בין עיי החורבות, הכרתי כל פינה ואבן, רגבי עפר, מכשולים ומהמורות,ילדים מעבר לגבול וגם לגיונרים.
בין טיול לטיול הייתי מלטף את האבנים, את העצים, כאילו אני מבקש לנחם אותה.
ככל שהכרתי אותה יותר וחלפו להם השנים, כך גדלה אהבתי אליה. גם היא החזירה לי אהבה.
כל אבן, עץ ופרח דיברו אליי ובימים העצובים, בקשיים ובתסכולים שלי מצאתי נחמה בחיקה.
ככל שחלפו השנים התמזגה רוחי ברוחה, נשמתה בנשמתי, אהבת אמת ללא תנאים.
לאט לאט, התחילה אהובתי מוסררה להסיר מעליה את הסחבות הקרועים והבלויים ולגלות לי את יופייה שהסתתר מאחורי ההריסות.
היום מוסררה אהובתי נרשמה כמורשה – לי לעולמי עד.
האבסורד הוא שאני הילד הזדקנתי והתכערתי והיא מוסררה שכאילו הייתה מכוערת הלכה ונהייתה יפה וצעירה ומבוקשת.
מחזרים חדשים מתדפקים על דלתה לבקש את ידה.
היא עדיין אוהבת אותי ואני אותה. מה לעשות? היום יש לה הרבה מחזרים שנדלקו על יופייה ומוכנים לשלם סכומי עתק, אבל למחזרים החדשים היא תיתן בתמורה רק קורת גג ואבנים- ולי היא נתנה ועדיין נותנת את הנשמה וכל מה שבתוכה. זאת אהבת אמת שנרקמה בין ילד עצוב לכלה עזובה שמצאו נחמה בסיטואציה מדהימה.
חתומים עליה לעד ראובן אברג'ל כמשל ומוסררה כנמשל
עודכן: 12 במאי 2021
למי שאינו מכיר אותי עדיין, שמי אבשלום לוי, השם שונה כשאבי נפטר, נולדתי עם השם שלום ברחוב הע״ח 7 בירושלים בבית ערבי שתושביו ברחו עם מלחמת השחרור, בגיל 12 אחרי מאמצים רבים נפרדתי מה-ח' וה-ע' הדגושות וסיגלתי לעצמי דיבור ישראלי שאינו מסגיר את מוצאי המזרחי, אימי נולדה בעיר קזבלאנקה במרוקו ואבי בעיר רבאט, אבי עלה כשהיה בן 17, שנה לפני קום המדינה במסגרת עליית צעירים וצעירות גח״ל (גיוס חוץ לארץ), בשנים האחרונות במיזמים האמנותיים שלי אני עוסק רבות בנושאי זהות, את זהותי הישראלית גיבשתי דרך כור ההיתוך הישראלי במסלול שלא היה מבייש אף קיבוציק או יליד רחביה ובית הכרם, צנחנים, קצונה, אבטחת מטוסים ושנים רבות שחייתי בחו״ל, כל אלו היו חלק מהבריחה הגדולה שלי מכל מה שסימן בעיני מזרחיות, בריחה מהשפה המרוקאית, מהמאכלים, המנהגים, המוסיקה, הפולקלור והאמונות.
כאשר התחלתי לברר לעצמי את נושא הזהות שלי דרך העבודה האמנותית זה היה כבר מתוך מקום בטוח בעצמי, שווה והרבה יותר מכיל ומקבל את מקורותי,
את פרויקט 'הפנתר האחרון' התחלתי בפברואר 2021 והוא אמור להסתיים תוך כשנתיים,
החלטתי על מהלך של יצירת מספר תחנות במסגרת הפרויקט הגדול כשבכל תחנה יהיה סרטון אחד סגור מתוך הפוטג' שצולם, הסרטון המצורף הינו תחנה ראשונה.
בסרטון זה אני מביא אמירה שנוצרה על ידי בן דודי ראובן אברג'ל ממייסדי התנועה ששינתה את ההווייה הישראלית של תחילת שנות ה-70, תנועת המחאה שנקראה ״הפנתרים השחורים״ משכונת מוסררה בה נולדתי וגדלתי לצידם ולצילם של פעילי המחאה.
אמירה זו מלווה את ראובן בדרכו כאידאולוג ולוחם זכויות אזרח.
